היסטוריית תאי עומס

לאונרדו דה וינצ'י השתמש במיקומים של משקולות נגד מכוילות על ידית מכנית כדי לאזן ולקבוע משקלים לא ידועים. וריאציות של עיצוביו השתמשו במנופים מרובים, כל אחד באורך שונה ומאוזן עם משקולת סטנדרטית אחת. לפני שתאי עומס של מד מאמץ הידראולי ואלקטרוני החליפו מנופים מכניים עבור יישומי שקילה תעשייתיים, מאזני מנופים מכניים אלה היו בשימוש נרחב. הם שימשו לשקילת כל דבר, החל מגלולות ועד קרונות רכבת, ועשו זאת במדויק ובאמינות, בתנאי שהם מכוילים ומתוחזקים כראוי. הם כללו שימוש במנגנון איזון משקל או גילוי הכוח שפותח על ידי מנופים מכניים. חיישני הכוח המוקדמים ביותר, טרום-מד מאמץ, כללו עיצובים הידראוליים ופנאומטיים.

בשנת 1843, הפיזיקאי הבריטי צ'ארלס ויטסטון הגה מעגל גשר שיכול למדוד התנגדויות חשמליות. מעגל הגשר של ויטסטון אידיאלי למדידת שינויי ההתנגדות המתרחשים במדי מאמץ. למרות שמד המאמץ הראשון מבוסס חוט התנגדות מחובר פותח בשנות ה-40, רק כשהאלקטרוניקה המודרנית השיגה את הטכנולוגיה החדשה הפכה לאפשרית מבחינה טכנית וכלכלית. מאז, עם זאת, מדי מאמץ התפשטו הן כרכיבי משקל מכני והן בתאי עומס עצמאיים. כיום, למעט מעבדות מסוימות בהן עדיין משתמשים במאזניים מכניים מדויקים, תאי עומס של מדי מאמץ שולטים בתעשיית השקילה. תאי עומס פנאומטיים משמשים לעיתים במקומות בהם נדרשת בטיחות והיגיינה פנימיים, ותאי עומס הידראוליים נחשבים במקומות מרוחקים, מכיוון שהם אינם דורשים אספקת חשמל. תאי עומס של מדי מאמץ מציעים דיוקים של 0.03% עד 0.25% מקנה מידה מלא ומתאימים כמעט לכל היישומים התעשייתיים.